רבות דובר על הבעייתיות המוסרית שבהקמת מאגר ביומטרי מחייב לכלל אזרחי המדינה, ועל הסכנות הכרוכות בדליפת מידע ממאגר זה. עם זאת, לא דובר מספיק על. . .

נניח שנפלה טעות בנתוניו של אדם מסוים. במציאות המרחק בין עיניו הוא שבעה סנטימטרים, אבל במאגר רשום שבעה וחצי, עצמות לחייו במציאות נמוכות מכפי שרשום במאגר, וטביעות אצבעותיו שונות מאלו המופיעות שם. מה יוכל אותו אדם לעשות, ומה תוכל המשטרה לעשות לו?

התשובה העגומה היא, שהוא יוכל לעשות מה שירצה ולעבור על החוק כאוות נפשו. גם אם יצולם בזירת הפשע וישאיר טביעות אצבעות, המשטרה אפילו לא תחשוד בו. הוא יהיה רשום במאגר והמערכת תטען שהוא אינו האיש המופיע בתמונות וכי טביעות האצבע מזירת הפשע אינן שלו.

כדי להכניס רשומות שגויות למאגר אין צורך לפרוץ לשום מחשב - כל שעליהם לעשות יהיה להפעיל את הטכניקות הרגילות שלהם על עובדי המאגר. מהר מאוד יימצא הקורבן: פלוני יתפתה להרפתקה מחוץ לנישואים ויהיה נתון לסחיטה, אלמוני יסתבך בהלוואות בשוק האפור או יאולץ לשתף פעולה לאחר שיקבל מעטפה עם תמונות של ילדיו וכמה כדורי אקדח.

מתכנני המאגר ומשווקיו יכולים להתהדר בטכנולוגיות ההגנה החדשניות ביותר, להישיר מבט למצלמות ולדבר בקול בוטח על "בקרת גישה", "סביבת מיחשוב מאובטחת ומפוקחת" ועל "המומחים הגדולים בתחום". אבל ההיסטוריה מלמדת שלא ניתן להגן על מערכות מפני מפעיליהן.

לידיעה המלאה- כאן